במחקר השני שהובלתי השתתפו 20 נשים בגילאים 18-45, ללא רקע קודם באימוני התנגדות. כל אישה ביצעה שני אימונים לפי גישות שונות: אימון אחד לפי הגישה המסורתית לאימונים – כלומר לבצע מספר סטים עם משקל קבוע ומספר חזרות קבוע (3 סטים של 10 חזרות עם משקל של 70% מהמקסימום האישי של כל אחת). האימון השני נערך לפי גישה שמבוססת על תפיסת המאמץ של האישה – היא עשתה את אותם 3 סטים, עם אותו משקל יחסי, אבל ביקשנו ממנה לעצור כאשר היא מרגישה ש”נשארו לה” רק עוד שתי חזרות.

בדקנו איך הנשים הרגישו אחרי כל סט (באמצעות דירוג בין טוב מאוד לרע מאוד), את ההנאה שלהן מהאימון, ואת ההעדפה שלהן, כלומר, איזו שיטה התאימה להן יותר.
גילינו שכולן הרגישו טוב בשני סוגי האימונים ונהנו מהם אבל כמעט חצי מהנשים העדיפו להתאמן לפי תפיסת המאמץ שלהן ולא לפי מרשם קבוע מראש.

המסקנה היא שניתן להציג למתאמנות את שתי הגישות ולתת למתאמנת לבחור את שיטת האימון לפי ההעדפות שלה.