לצד טיפולים תרופתיים שנועדו להאט את קצב “התרוקנות” הדופאמין, ואף להחליף אותו באופן מלאכותי, יש חזית טיפול שהולכת ותופסת תאוצה בעשורים האחרונים: פעילות גופנית. אינטנסיבית. מגוונת.

מעבר לעובדה שאימון גופני הוא בעל ערך עצום לכל המערכות ובכל מצב בריאותי, יש כאן נקודה מרתקת לגבי אפקט משמר למערכת העצבים.

לא מדובר בריפוי, וגם לא במסקנה שאימון עוצר פרקינסון. אבל זו אחת הפעמים הראשונות שבהן אנחנו רואות סימנים לכך שתנועה עשויה להשפיע לא רק על התפקוד, אלא גם על הביולוגיה של המחלה.

אחד ההסברים האפשריים קשור ל-BDNF (brain-derived neurotrophic factor), חלבון שמעורב בהישרדות, גמישות והתחדשות של תאי עצב. בפשטות, כשמערכת העצבים נדרשת לעבוד בעצימות מסוימת, בתנאים שמחייבים הסתגלות, תכנון ותגובה, המוח מגיב אחרת.

וזה בדיוק המקום שבו השאלה הופכת להיות לא רק איזה תרגילים אנחנו בוחרות, אלא איזה סוג של למידה מתרחש בתוך השיעור.

מחקרים על עבודה אירובית בפרקינסון חזרו שוב ושוב לאותו טווח עצימות: 80 עד 90 סיבובים בדקה באופניים. בקצב הזה נצפתה עלייה משמעותית יותר ב-BDNF ושיפור במדדים מוטוריים. היום תוכנית Pedaling for Parkinson’s כבר פועלת ביותר ממאה סניפים של YMCA בארצות הברית.

זו לא המלצה להפוך כל שיעור פילאטיס לאימון אופניים. אבל זו כן תזכורת לכך שעצימות, קצב ואתגר נוירולוגי הם חלק מהשיחה.

תכנית ההתערבות של פילאטיס-פרקינסון היא בעצם “טריידמארק” שמשתמש בתרגילי פילאטיס אבל מוסיף להם תכנים מעולם הלמידה המוטורית. יכול להיות שהפער בין הקבוצות לא נבע מהמילה “פילאטיס”. יכול להיות שמה שעשה את ההבדל היה עצם העבודה סביב משימות מורכבות, כאלה שמכריחות את המוח לתכנן, לטעות ולתקן.

כלומר, הפילאטיס במחקר הזה אולי לא היה “השיטה”. הוא היה פשוט כלי עבודה טוב ליצירת למידה מוטורית.

וזו הבחנה חשובה. כי היא מחזירה אותנו לשאלה המקצועית האמיתית. לא איזו שיטה טובה יותר, אלא איזה סוג של שיעור אנחנו בונות. כשמתאמנת עם פרקינסון נכנסת לסטודיו, השאלה כנראה אינה אם לבחור footwork או bridging. השאלה היא אם בנינו עבורה שיעור שמבקש מהמוח להשתתף. לתכנן. להגיב. לטעות. לתקן.

לפעמים זה ההבדל בין תנועה שמתבצעת, לבין מערכת עצבים שלומדת.